אני אוהב לדמות את ניהול המשפט למלחמת שוורים, שבסופה מוחדרות לעורפו של השור האומלל – בתנועה אלגנטית – במאונך, שתי החרבות הקוטלות אותו.

כך התנהלה שמיעת ההוכחות בתיק זה.

נשמעו העדים מטעמי, סיפורו של התלמיד והעדויות על חבלותיו,

אך בכך לא היה די בהיעדר הוכחה לייחוס אלימות לשוטרים נוכח הכחשותיהם והכחשת המנהלת בתצהיריהם.

דווקא ההכחשה הטוטאלית עזרה.

גרסת המנהלת היתה כי הילד אכן נקרא לחדרה בשל השתוללות, ומאחר שלא היתה זו הפעם הראשונה הוזמנה המשטרה, ובמהלך חקירתו/תשאולו ע"י השוטרים היא היתה צריכה לצאת מחדרה לכמה רגעים ולא היו שום מכות וודאי שלא ראתה שום מכות.

השוטרים – ממש ללקק להם את האצבעות.

מפיהם – כאילו לא היתה כל אלימות פרט לאלימות שהפגין התלמיד.